החלטה בתיק ע"א 2310/14

           זוהי בקשה למתן צו עיקול זמני על מקרקעין שבבעלות המשיב, הידועים כגוש 6525 חלקה 25 בהרצליה (להלן: המקרקעין), להבטחת תשלום סך של 4,174,022 ש"ח, עד להכרעה בערעור שבכותרת.

1.        בשנת 1991 הודיעה עיריית הרצליה למשיב, תושב קנדה, על כוונתה להפקיע את המקרקעין לצרכי ציבור. המשיב ביקש לבטל את הפקעת המקרקעין או לחלופין להגדיל את שיעור הפיצויים המגיעים לו בגינה וביום 3.5.1992 שכר את המבקש, עורך-דין המתמחה בתחום המקרקעין, לייצגו בעניין זה. בהסכם שכר הטירחה שכרתו הצדדים (להלן: ההסכם) נקבע כי המבקש יהיה זכאי לגבות 15% "מסכום הפיצויים או משווי הקרקע או הזכויות" שיקבל המשיב ובנוסף הוסכם שככל שיקבל המשיב קרקע חלופית, יטפל המבקש בעריכת כל החוזים העתידיים הנוגעים לה (להלן: החוזים העתידיים) ויגבה בעבור זאת שכר טירחה "כמקובל". לאחר משא ומתן ממושך עם עיריית הרצליה, אשר כלל גם פניה לערכאות משפטיות, החליטה עיריית הרצליה לשנות את הייעוד המתוכנן למקרקעין ולשלבם במסגרת תוכנית בנין עיר הר/1819 (להלן: התב"ע) המסדירה את תכנונה של שכונת מגורים בת 620 יחידות דיור. התב"ע אושרה ביום 19.3.2006 ולפיה הוקצו למשיב זכויות חלקיות בשני מגרשים שהסדירה התוכנית (87% ממגרש 104 ו-12% ממגרש 204), שהן שוות ערך לזכויות ב-38.26 יחידות דיור. לאחר אישור התב"ע דרש המבקש לקבל 15% משווי זכויותיו של המשיב במקרקעין וכן לטפל במכירת יחידות הדיור, אך המשיב סירב בטענה שהשינוי בעמדת העירייה ביחס למקרקעין לא נבע כתוצאה מפועלו של המבקש ולכן אין לזקוף אותו לזכותו. נוכח חילוקי הדעות, הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לקבלת שכר טירחה בסך 6.26 מיליון ש"ח. המשיב מצידו, הגיש תביעה שכנגד בטענה לרשלנות המבקש בייצוגו ודרש פיצויים בסך 8 מיליון ש"ח.

           ביום 23.3.2010 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' ברנר) בחלקה בקשה שהגיש המבקש להוצאת צו עיקול זמני על המקרקעין, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לחוב שכר טירחה בסך 4.38 מיליון ש"ח (15% מהערכת שווי המקרקעין).

2.        בפסק דינו מיום 11.2.2013 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' ברון) את תביעת המבקש ברובה ודחה את התביעה שכנגד. על-פי בית המשפט המחוזי, הזכויות שניתנו למשיב בתב"ע הן פועל יוצא של מאמצי המבקש ועבודתו, שנעשו בהתאם להסמכה הכללית שקיבל לפעול לטובת האינטרסים של המשיב. בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם היו שיקולים תכנוניים אחרים שהובילו להכללת המקרקעין בתחום התב"ע, אין בכך כדי לגרוע מתרומתו הברורה של המבקש לכך. עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש כי יש לחשב את 15 האחוזים המגיעים לו כנגזרת של שווי המקרקעין ביום הגשת התביעה, ותחת זאת קבע כי החישוב ייעשה על פי שווי המקרקעין ביום 19.3.2006, בציינו כי השירות שהעניק המבקש למשיב נפסק למעשה עם פרסום התב"ע למתן תוקף. אשר לשכר הטירחה ה"מקובל" עבור הטיפול בחוזים העתידיים, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש לא הציג חוות דעת מקצועית לתמיכה בטענותיו באשר לגובה שכר הטירחה שצפוי היה לקבל או לעלות העבודה שנחסכה ממנו משלא נדרש לטפל בכל אותם חוזים, וכי אין לקבל את טענתו הכללית והבלתי מבוססת כי גובה שכר הטירחה המקובל הוא 1.5% משווי הדירה. על כן, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המבקש לקבלת שכר הטירחה בגין הטיפול בחוזים אלו.

           בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה שכנגד בקובעו כי המבקש הפעיל שיקול דעת מקצועי סביר לעניין אופן הטיפול בתיק, וכי הדרך המשפטית שבה פעל הייתה עדיפה על פני הדרך האלטרנטיבית שלה טען המשיב - הגשת עתירה לביטול ההפקעה. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי ההתנגדות שהגיש המבקש לוועדה המחוזית בהליכי אישור התב"ע לא הייתה רשלנית, וכי התנגדות מפורטת ומבוססת יותר לא צפויה הייתה להוביל לתוצאה שונה. אשר על כן, פסק בית המשפט המחוזי כי המשיב ישלם למבקש שכר טירחה בסך של כ-1.93 מיליון ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.3.2006 ועד לתשלום בפועל.

3.        ביום 25.3.2014 הגיש המשיב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 2231/14) ויומיים לאחר מכן הגיש גם המבקש ערעור מטעמו על פסק הדין - הוא הערעור דנן (ע"א 2310/14). בד בבד הגיש המבקש את הבקשה שלפניי להותיר על כנו את צו העיקול הזמני שניתן בבית המשפט המחוזי על המקרקעין, להבטחת תשלום הסעד המתבקש בערעור - כ-4.1 מיליון ש"ח. לטענת המבקש בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי הוא לא הוכיח כדבעי את שכר הטירחה שהוא זכאי לו בגין הטיפול בחוזים העתידיים. המבקש טוען כי הוכיח שהמשיב התקשר בהסכם עם עורך-דין אחר לפיו ישלם לאותו עורך-דין שכר טירחה בשיעור של 1.5% בגין הטיפול בחוזים העתידיים ולשיטתו די בכך על מנת להוכיח את שכר הטירחה המקובל והוא מוסיף וטוען כי אין זה סביר שעורך-דין מנוסה וותיק כמוהו יתמוך את הערכתו לעניין שכר טירחה בחוות דעת של עורך-דין אחר. כמו כן, טוען המבקש כי הנוהג לפיו עורך-דין גובה שכר טירחה בשיעור של 1.5% עבור עריכת חוזי מכר דירה הוא בגדר ידיעה שיפוטית, לנוכח ריבוי ההליכים המשפטיים בעניינים אלו. עוד טוען המבקש כי משקבע בית המשפט כי הוא זכאי לשכר טירחה היה עליו להעניק לו לכל הפחות פיצוי על דרך האומדנא, ושלילת הפיצוי במלואו אינה צודקת ואף עולה כדי עשיית עושר ולא במשפט של המשיב. בנוסף טוען המבקש כי שגה בית המשפט בקובעו כי יש לחשב את שכר הטירחה בגובה 15% משווי המקרקעין נכון ליום אישור התב"ע, שכן בדרך הזו יוצא המשיב נשכר מכך שעיכב את שכר טירחתו במשך זמן רב. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט פסק לו הוצאות בסך 60,000 ש"ח בלבד, הנמוך אף מאגרת המשפט ששילם, ולשיטתו יש מקום להתערבות חריגה של ערכאת הערעור בסכום ההוצאות על מנת שלא יפחת מ-249,606 ש"ח, בהתאם לחישוב שערך לעניין גובה ההוצאות שנגרמו לו. נוסף על כך טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן המשיב הוא תושב זר והמקרקעין הם הנכס היחידי שממנו יוכל להיפרע, ככל שיתקבל ערעורו. לבסוף הוא טוען כי אין לו התנגדות לכך שהמשיב ייחד את העיקול לחלק מהמקרקעין על מנת להבטיח את תשלום הסכום הנדרש, ותו לא.

4.        המשיב מצידו טוען כי סיכויי הערעור נמוכים. לטענתו, לא זו בלבד שהמבקש לא טרח להגיש חוות דעת מומחה בעניין השכר הראוי עבור הטיפול בחוזים העתידיים אלא שהוא כלל לא התייחס לכך - לא בתצהיר שהגיש ולא בסיכומיו. כמו כן, טוען המשיב כי חוזים עתידיים אלה טרם באו לעולם וממילא אין לדעת אם אכן ימכור יחידות דיור לקונים, או שמא יבצע עסקת קומבינציה או כל עיסקה אחרת. עוד טוען המשיב כי בצדק קבע בית המשפט ששכר הטירחה בסך 15% משווי הקרקע יחושב על-פי השווי ביום אישור התב"ע שכן זהו היום שבו התגבשה חובת תשלום שכר הטירחה והוא מוסיף וטוען כי הפרשי ההצמדה והריבית מפצים את המבקש על כך ששכר זה משולם לו באיחור. אשר לערעור בעניין גובה ההוצאות טוען המשיב כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעניין זה וכי יש לזכור שהמבקש קיבל רק כ-30% מהסעד שתבע. בנוסף טוען המשיב כי קיים סיכוי גבוה לכך שערעורו, המשיג על דחיית התביעה שכנגד שהגיש לבית המשפט המחוזי, יתקבל וכי בנתון לכך הסיכוי שיידרש לשלם סכום נוסף למבקש הוא נמוך ביותר. לעניין מאזן הנוחות טוען המשיב כי שילם במועד את מלוא חיוביו על-פי פסק הדין, וכי מלבד המקרקעין הוא מחזיק גם במניותיה של חברה אשר לה נכס מקרקעין בשטח של כ-140 דונם בשומרון. מנגד, טוען המשיב כי העיקול מנע ממנו לממש את המגרשים במשך תקופה ארוכה ולהערכתו מדובר בנזק בסך מיליוני שקלים.

           למען שלמות התמונה יצוין כי בהחלטתי מיום 12.5.2014 התרתי למבקש להגיש תשובה לתגובת המשיב, וכי ביום 28.5.2014 הגיש המשיב בקשה לפסול את התצהיר שצורף לתשובה זו וכן להגיב אליה, בשל אי-דיוקים שנפלו לטענתו בתשובה. משמצאתי כי ניתן להכריע בבקשה גם בהתעלם מאותן נקודות שנויות במחלוקת, לא ראיתי לאפשר הגשת טיעונים נוספים.

5.        דין הבקשה להתקבל בחלקה.

           כידוע, סעד זמני לתקופת הערעור יינתן רק במקרים שבהם הראה המבקש כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו למשל ע"א 3022/13 זועבי נ' חמאתי, פס' 6 (27.8.2013); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1175-1171 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). בענייננו, לא מצאתי כי המבקש הראה שסיכויי כלל ערעורו - על כל רבדיו - גבוהים במידה המצדיקה את המשך הטלת העיקול על המקרקעין אף לאחר שתביעתו נדחתה בחלקה על-ידי בית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לערעור על גובה הוצאות המשפט, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, מדובר בסוגיה הנתונה בדרך כלל לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה (ראו למשל ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ נ' בוקריץ, פס' 21 (22.3.2005); ע"א 6884/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ירדני פס' יח (17.8.2010); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 500-499 (מהדורה שלישית, 2012)). מאחר שתביעת המבקש התקבלה באופן חלקי בלבד, ובהינתן העובדה שנפסקו לזכותו הוצאות בסכום לא מבוטל, לא ניתן להניח בשלב זה כי קיים סיכוי גבוה להגדלת החיוב בהוצאות על-ידי המותב אשר ידון בערעור. גם טענת המבקש כי יש לחשב את 15 האחוזים המגיעים לו ביחס לשווי הקרקע במועד הגשת התביעה על מנת לפצותו על האיחור בתשלומם, סוטה לכאורה מן הכלל הרגיל שנקבע בהלכה לפיו די בפסיקת הפרשי הצמדה וריבית על מנת להעמיד את הנפגע במקום בו היה אילו תשלום היה מועבר לידיו במועד (רע"א 7777/09 בראנץ נ' כנפי, פס' 19-15 (7.1.2013); רע"א 5072/13 פיוטרקובסקי נ' ארנון, פס' 14 (7.10.2013)). לפיכך, גם בהקשר זה לא ניתן לקבוע - בשלב המקדמי בו אנו מצויים - כי סיכויי הערעור גבוהים.

6.        לעומת זאת, בכל הנוגע לשכר הטירחה בגין החוזים העתידיים (העומד לשיטת המבקש על 985,052 ש"ח נכון למועד הגשת הערעור), נראה על פני הדברים כי יש סיכוי מסוים לערעור המבקש ולו בשל העובדה שבית המשפט המחוזי לא פסק לו פיצוי כלשהו ברכיב זה, אף שמצא כי הוא זכאי לשכר הטירחה במלואו. כמו כן, ככל שמדובר בסכום האמור נראה כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, שכן על-פי חוות הדעת השמאית שצורפה לבקשה שווי המקרקעין עמד בחודש נובמבר 2011 על 36.16 מיליון ש"ח ודומה כי עיקול שיוטל על חלק קטן מהם בלבד לא צפוי להוות מכשול של ממש לפיתוחם. עוד יש להוסיף כי המבקש טען שהמקרקעין הם הנכס העיקרי של המשיב בארץ, ובתגובתו נמנע המשיב מלהצביע על נכסים נוספים מלבד מניות של חברה שפעילותה ושוויה אינם ברורים די הצורך, כך שלא מן הנמנע כי המבקש אכן יתקשה להיפרע מהמשיב ככל שערעורו יתקבל.

           אשר על כן, הבקשה מתקבלת בחלקה. צו העיקול על המקרקעין שנתן בית המשפט המחוזי ביום 23.3.2010, לרבות הערבות בסך 50,000 ש"ח שהופקדה על-פיו, יעמדו בעינם עד להכרעה בערעור, אלא שהעיקול יוגבל להבטחת סך של 985,052 ש"ח בלבד.

           אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏כ"ט באייר התשע"ד (‏29.5.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: